תמן תנינן. בפ''ד דב''מ חמשה חומשין הן האוכל תרומה ותרומת מעשר ותרו''מ של דמאי והחלה והבכורים מוסיף חומש:

והכא את אמר הכן. דהדמאי אין לו חומש:

א''ר זעירא לא קשיא תמן הוא דתנינן תרומת מעשר של דמאי שכבר הפריש ממנו תרומת מעשר והרי הוא כשאר תרומת מעשר אבל הכא במע''ש של דמאי איירי ולא גזרו חומש בפדיונו:

א''ר אימי. בהא לא מיתרצא שהרי אין המשנה הזה יוצא ידי תרומת מעשר של דמאי דהא סתמא קתני הדמאי אין לו חומש ומשמע דעל אכילת תרומת מעשר שמפרישין ממנו נמי קאי ואין המשנה מוציא ידי תרומת מעשר מן הכלל הזה:

מהו כדין. ואלא קשיא הני מתני' אהדדי:

תמן ר''מ. הא דקתני התם דחייבין עליו חומש ר''מ הוא דמחמיר הוא בדבריהם כדברי תורה והכי אמרינן נמי לקמן בפ''ב דערלה דקחשיב התרומה ותרומת מעשר של דמאי וכו' ומוקי להאי מתני' כר''מ דמצינו בו שמחמיר בדבריהם כהאי דתנינן בפ''ח דנדה הרואה כתם הרי זו מקולקלת וחוששת משום זוב דברי ר''מ ורבנן פליגי עליה התם ומתניתין דהכא כרבנן דלא מחמרינן בדבריהם כשל תורה:

ר' זעירא אמר בשם רבנין. דלא צריכין לדחוקי ולאוקמי מתני' דב''מ כר''מ אלא כד''ה אתיא וה''ט דבאמת בדין היה שלא יפריש חומש אם אכל תרומת מעשר של דמאי שאינו אלא מדבריהם ולמה אמרו שיפריש מפני הגדר שאם אתה פוטרה מן החומש אף הוא אינו נוהג בה בקדושה. שיאמר אין דין תרומת מעשר לזה וגזירה שמא לא יתננו לכהן:

בדין היה מעשר שני של דמאי וכו'. כלומר ואה''נ דלפי האי טעמא היה בדין שגם למע''ש של דמאי יפריש חומש לפדיונו שלא יזלזל בו ולא יהא נוהג בו דין מעשר שני ולמה אמרו שלא יפריש ג''כ הוא מפני הגדר שאם אתה מחמיר עליו להוסיף חומש אף הוא אינו מפריש כל עיקר לפדיונו ויאכלנו חוץ לירושלם בלא פדיון ולפיכך לא רצו חכמים להטריחו אף בחומש:

בההיא שעתא אמרין. כשאירע הדבר הזה לר' זעירא אמרנו ואפילו לחמרי' של ר''פ בן יאיר לא נידמינו וכהאי עובדא דלקמיה שגנבוה לסטים בלילה והיתה טמונה אצליהם במערה ג' ימים ולא טעמה כלום ולסוף נמלכו להחזירה לאדונה שלא תמות ותסרח המערה ושלחוה וכשבאת על פתח השער התחילה לצעוק וא''ל ר' פנחס פתחו לה לעלובה זו שכבר יש ג' ימים שלא אכלה כלום ופתחו לה ואמר להם תתנו לה איזה דבר שתאכל ונתנו לה שעורים ולא אכלה וכשאמרו לו שאל אותן אם הם מתוקנים והשיבו הן לפי הדין שהיה דמאי ופטור ממעשר דמאי ושאל להם אם הרימותם בשביל דמאי וא''ל ולא כן למדתנו רבינו הלוקח לבהמה וכו' והשיב ומה אעשה לעלובה זו והיא מחמרת על עצמה הרבה ותקנו הדמאי ואז אכלה:

חדא מסאנא. כלכלה אחת של תאנים ולא היתה מתוקנת ממעשר וסמך עצמו ואמר מה וכי ר' זעירא אפשר שיאכל דבר שאינו מתוקן ובודאי הוא יתקן ור' זעירא סמך עצמו על ר' ירמיה ואמר מה וכי אפשר שישלח לי ר' ירמיה דבר שאינו מתוקן מה ובין דין לדין נתאכלו התאנים טבל ולמחר כשפגעו זה בזה ושאל אותו אם היתה מתוקנת והשיבו אני סמכתי עליך ור' זעירא אמר לי' אף אני עליך סמכתי ואכלתי כך:

א''ר יוסי מצוה הוא להשיב אבידה בדבר מועט. רבי יוסי מקשי עלה דאי בכה''ג מיירי א''כ מצוה הוא להשיב אבידה גם בדבר מועט ואינו מצוה להשיב אבידה בדבר מרובה. בתמיה כלומר וכי מצות השבת אבידה בדבר מרובה דוקא נאמרה והלא אף בדבר מועט מצוה היא. ובודאי תשובת ר' אילא היא כלו' בודאי הוא דחששו אף לדבר מועט משום מצות השבת אבידה אבל בדמאי אינו מצוה להשיב אבידה בדבר מועט וטעמא דכיון דדבר מועט הוא והכהן צריך לשלם שכר הבאה לא חששו חכמים בדמאי שהוא ספק ואין דבר מיעט כדאי להשכר הטיפול ובודאי משום קדושת תרומה חששו אף לדבר מועט היכא דאיכא פסידא דמוכחא:

למה לי דמאי אפילו ודאי. אהא דקתני ומאבדין את מיעוטו בדרכים פריך דר' בון בר חייא ס''ל כר' אמי בפירושא דמתני' דאין משנה זו יוצא מידי תרומת מעשר של דמאי ומאבדין את מיעוטו והלכך קאמר מאי איריא דמאי ומיעוטו אפי' ודאי ורובו נמי אין מקפידין עליו אם הוא בדרכים כדתנינן בברייתא דלקמיה:

וכי לא כן תני. בברייתא אין מביאין תרומה מן הגורן שאין הבעלים מחויבין להטפל בה ולהביאה מן הגורן לעיר ולא מן המדבר לישוב אלא הכהן הוא יוצא לשם ונוטל חלקו:

אא''כ היתה במקום שחיה גוררתה. כצ''ל דכיון דפסידא דמוכחא היא התקינו חכמים שיהא מביאה ונוטל דמים מן השבט שהכהן ושלם לו שכר הבאתה הא לאו הכי מניחה אותה שם ואע''פ שהולכת לאיבוד וא''כ אפי' בתרומה ודאי מניחה בדרכים:

א''ל ואינה מצוה להשיב אבידה. בתמיה וכי לא קאמר בברייתא דהיכא דאיכא פסידא דמוכחא כגון שחיה גוררתה וכיוצא בו שצריך להביאה מפני השבת אבידה ונוטל שכרה מן הכהן וה''נ מיירי במתני' דאיכא פסידא דמוכחא ולפיכך דוקא בדמאי ובדבר מועט הוא דלא חששו כדמסיק לקמיה:

דתנינן ומאבדין את מיעוטו בדרכים. כלומר והיינו דתנינן דבכה''ג דאמרן הוא דמיירי דאף במקום דאיכא פסידא דמוכחא בדרכים מאבדין את מיעוטו בתרומת מעשר דמאי:

עד כדון בשאין בידו מעות. האי מילתא היא דאזלא למאן דמפרש לעיל דמתני' במעשר שני של דמאי הוא דאיירי דביה הוא דשייך חילול וכדאסיק לקמיה דאי בתרומת מעשר מאי חילול הוא דשייך ביה. ובמעשר שני הוא דבעי דעד כאן שנינו דמאבדין את מיעוטו בדרכים בשאין בידו מעות ואין יכול לחללו דקי''ל אין פודין מעשר שני אלא במעות שהוא ברשותו:

היו בידו מעות. מאי אם צריך הוא לחללו הואיל ויש בידו מעות ולא יניחנו לאבד או לא:

ר' ניחומא ברי' דר' חייא בר בא אמר. אבא היו לו מעות בדיסקיא ולא היה מחללו. אע''פ שהיו לו מעות בשק שלו אפ''ה לא היה חושש לחללו והניחו לאיבוד בדרכים. אתיא דר' חייא בר בא כר' זעירא. ר''ז דלעיל דמפרש דמתני' במע''ש של דמאי מיתוקמא והכי ס''ל נמי לר''ח בר בא והלכך לא היה חושש לחללו דמאבדין את מיעוטו בדרכים קתני:

ודר' אחא. ט''ס הוא דלא נזכר כאן ר' אחא אלא דר' בון בר חייא גרסינן. דבעי עלה לעיל מהאי ברייתא אין מביאין תרומה וכו' משום דאיהו ס''ל כר' אמי דלעיל דמפרש להמתני' דבתרומת מעשר של דמאי נמי מיתוקמא כדקאמר אין המשנה הזה יוצא ידי תרומת מעשר של דמאי וכדפרישית:

דבי ר' ינאי אמרי. לפרש הא דקתני ומאבדין את מיעוטו קאי וכמה הוא מיעוט:

פחות מאוכל מותר לאבד בפרוס. אם הוא בחתיכות פרוסות פרוסות מותר לאבד בשיעור פחות מאוכל ואוכל הוא כגרוגרות ופחות מכאן לא נקרא אוכל וכדמצינו בפ''ב דסוכה דקתני וכשהביאו לר' צדוק אוכל פחות מכביצה וכו' אלמא דפחות מכביצה נקרא אוכל ועד כגרוגרת כדאשכחן בשיעור הוצאת שבת:

אבל בשלם עד כגרוגרת. ולא גרוגרות בכלל וכדמפרשינן לקמן מאי אבל דקאמר:

ר' יוחנן בשם ר''ש בן יהוצדק בשלם עד כגרוגרות בפרוס אפי' כמה מותר. וקאמר הש''ס מה ופליגין. אם הא דקאמר ר' יוחנן בפרוס אפי' כמה מותר היינו אפי' בגרוגרת או יותר. ופליגי בפרוס או לא:

ומפרש ר' מנא דלא פליגין לא בשיעורא ולא במידי והכי קאמרי:

דבי ר' ינאי אמרי פחות מאוכל מותר לאבד בפרוס כלומר לכ''ע בין בפרוס בין בשלם שיעורו לאבד דוקא בפחות מאוכל והיינו בפחות מגרוגרות אבל לא בגרוגרות ולדבי ר' ינאי היינו דאיכא בין פרוס לבין שלם דאם יש כאן כמה חתיכות פרוסות מותר לאבד מעט מעט מכאו''א ובלבד שיהא בין הכל פחות מגרוגרות ולא יותר אבל בשלם עד כגרוגרת כלומר מהשלם האחד הוא דמותר לאבד עד כגרוגרת ולא שיצטרף מעט מעט מכמה ככרות שלמים שיש כאן וטעמא דהואיל ושלמים הן לא התירו לקלקל את כולן ולאבד מכאו''א והשתא בשיעורא דאיבוד אין חילוק בין פרוס לבין שלם אף לדבי ר' ינאי אלא דההפרש בענין הצטרפות השיעור הוא והיינו אבל בשלם דקאמרי ומשום דדבי ר' ינאי לא פירשו למילתייהו בהדיא הלכך קאמר ר' יוחנן דהכי בעינן למימר בשלם עד כגרוגרות וכדאמרן מאחד דוקא ולא להצטרף מעט מכאו''א ובפרוס אפילו כמה מותר כלומר אפי' כמה שהן מותר לאבד מעט מכאו''א ובלבד שלא יאבד כ''א עד גרוגרת ולא גרוגרות בכלל והיינו דקאמר ר' מנא דלא פליגין במידי ומשום דחייב אדם לומר בל' רבו הלכך דבי ר' ינאי קאמרי כמו ששמעו מר' ינאי רבן ור' יוחנן קאמר כמו שקיבל מר''ש בן יוצדק:

ונותנו לעם הארץ ויאכל כנגדו. ומפרש דוקא במעשר שני של דמאי התירו זה על מנת שיאכל כנגדו הא בודאי לא שאין מוסרין דבר שהוא קדוש מעשר שני ודאי לעם הארץ שאינו נזהר לאכלו בטהרה:

מהו להפריש כל שהוא ולאבד. כצ''ל וגי' הדפוס טעות דמוכח הוא כלומר אם מותר לכתחילה להפריש מעט למע''ש של דמאי ועל מנת לאבד ולא איפשטא הכא:

מתני' הלוקח לזרע. שלקח תבואה לזורעה פטור מדמאי דאלו טבל ודאי אסור לזרוע:

וב''ה פוטרין. לפי שאין חזקתו לאכילה אלא לריח:

ושמן ערב. שמן אפרסמון א''נ שמן זית מעורב עם בשמים:

ושירי מנחות. שהקומץ למזבח והשירים נאכלין לכהנים כל אלו לא גזרו עליהם דמאי שכיון שאמר לו זה ע''ה המוכר מתוקנין הן פטור מלעשר:

והלקוח בכסף מעשר. שלקח פירות מעם הארץ בכסף מעשר שני:

והמדומע. לקח פירות מע''ה והפריש תרומת מעשר ונתערבו עם פירות אחרים לא גזרו בו דמאי להיות מפריש עוד מעשר שני:

חלת עם הארץ. חלה שהפריש לא גזרו עליה דמאי:

מכזיב ולהלן. כזיב הוא סוף המקום שכבשום עולי בבל ומשם ולהלן כבשו עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל ולא גזרו על הדמאי אלא על הארצות שכבשום עולי בבל בלבד והלכך מכזיב ולהלן פטור מדמאי וכן כזיב עצמה כלחוץ וכל הפירות שנמצאו שם פטורין שחזקתן מפירות המקום שנמצאו בו:

שמן להדלקת הנר או לסוך בו את הכלים וכן יין לקילור כל אלו פטורין מדמאי שלא גזרו אלא במשתמש בו לגופו:

קמח לעורות. לעבד בו עורות:

ולבהמה. שלקח מתחלה להאכיל לבהמה פטור מדמאי אבל לקח מתחלה לאדם ונמלך עלי' לבהמה חייב בדמאי:

גמ' מכיון שלקחו לזרע לא שנייא היא דבר שזרעו כלה היא דבר שאין זרעו כלה. כלומר דאע''ג דבטבל של ודאי מחלקינן בין דבר שזרעו כלה לבין דבר שאין זרעו כלה כדתנן בפ''ט דתרומות לענין גידולי טבל אבל הכא בטבל של דמאי שלא גזרו בלוקחו לזריעה אין חילוק בין אם הוא דבר שזרעו כלה או לא דלעולם פטור מלעשר:

א''ר יוחנן ותני כן. ותנינן בת ספתא בהדיא כן דהכי שנינו שם בפ''ק לוקחין לזרע אחד דבר שזרעו כלה ואחד דבר שאין זרעו כלה:

לקחן לזרע. ואח''כ נמלך וחישב עליהן לאכילה:

באין מחשבה. כלומר באין הן לחיוב במחשבה שחישב עליהן לאכילה וחייב לעשר דמאי:

לקחן לאכילה. ואח''כ נמלך וחישב עליהן לזרע:

לא הכל ממנו. לא כל הימנו לפוטרן. דמכיון שנתחייבו בדמאי בשעח לקיחה. שוב אינו יכול להוציאן מחיוב דמאי:

תני בתוספתא שם וה''ג התם אין זורעין את הטבל ואין מחפין את הטבל ואין עושין עם העכו''ם בטבל ישראל ששכח וזרע את הטבל עד שלא צימחה פטור שכבר אבד. ובספרי הדפוס נשתבשה ההעתקה כאן:

ואין מחפין משום דמחפה כזורע הוא כדאמרי' בפ''ג דמכות המחפה בכלאים לוקה:

בדבר שאין דרכו להתלקט. הא דאמרינן דאם שכח וזרע טבל פטור מלעשר דוקא בדבר שא''א ללקט אותו אחר הזריעה כגון גרעיני תבואה וכיוצא בה:

אבל בדבר שדרכו להתלקט. כגון לפת וצנון וכיוצא בהן קונסין אותו שילקט אותו ולעשרו:

בלא צמח. ודוקא שלא צמחו אחר ששתלן אבל אם כבר צמחו נעשה כדבר שאין דרכו להתלקט ופטור מלעשר:

אמרו על ר' יוחנן שהיה נוהג בעצמו אפי' אם אכל בשר או בצים הי' מתקן ומעשר וא''ל לא למדתנו רבינו דאלו פטורין ממעשרות דאת כל תבואת זרעך כתיב:

דו חשש למשקין שיש בהן. כלומר הא דתיקן ר' יוחנן משום דהוא חשש להמשקין שנתבשלו בתוכן כגון ביין ושמן וכיוצא בהן ואם הן מדמאי היה מחמיר על עצמו לתקן אפי' הבשר והבצים שנתבשלו בהן:

בההיא שעתא אמרין. כשאירע הדבר הזה לר' זעירא אמרנו ואפילו לחמרי' של ר''פ בן יאיר לא נידמינו וכהאי עובדא דלקמיה שגנבוה לסטים בלילה והיתה טמונה אצליהם במערה ג' ימים ולא טעמה כלום ולסוף נמלכו להחזירה לאדונה שלא תמות ותסרח המערה ושלחוה וכשבאת על פתח השער התחילה לצעוק וא''ל ר' פנחס פתחו לה לעלובה זו שכבר יש ג' ימים שלא אכלה כלום ופתחו לה ואמר להם תתנו לה איזה דבר שתאכל ונתנו לה שעורים ולא אכלה וכשאמרו לו שאל אותן אם הם מתוקנים והשיבו הן לפי הדין שהיה דמאי ופטור ממעשר דמאי ושאל להם אם הרימותם בשביל דמאי וא''ל ולא כן למדתנו רבינו הלוקח לבהמה וכו' והשיב ומה אעשה לעלובה זו והיא מחמרת על עצמה הרבה ותקנו הדמאי ואז אכלה:

חדא מסאנא. כלכלה אחת של תאנים ולא היתה מתוקנת ממעשר וסמך עצמו ואמר מה וכי ר' זעירא אפשר שיאכל דבר שאינו מתוקן ובודאי הוא יתקן ור' זעירא סמך עצמו על ר' ירמיה ואמר מה וכי אפשר שישלח לי ר' ירמיה דבר שאינו מתוקן מה ובין דין לדין נתאכלו התאנים טבל ולמחר כשפגעו זה בזה ושאל אותו אם היתה מתוקנת והשיבו אני סמכתי עליך ור' זעירא אמר לי' אף אני עליך סמכתי ואכלתי כך:

א''ר יוסי מצוה הוא להשיב אבידה בדבר מועט. רבי יוסי מקשי עלה דאי בכה''ג מיירי א''כ מצוה הוא להשיב אבידה גם בדבר מועט ואינו מצוה להשיב אבידה בדבר מרובה. בתמיה כלומר וכי מצות השבת אבידה בדבר מרובה דוקא נאמרה והלא אף בדבר מועט מצוה היא. ובודאי תשובת ר' אילא היא כלו' בודאי הוא דחששו אף לדבר מועט משום מצות השבת אבידה אבל בדמאי אינו מצוה להשיב אבידה בדבר מועט וטעמא דכיון דדבר מועט הוא והכהן צריך לשלם שכר הבאה לא חששו חכמים בדמאי שהוא ספק ואין דבר מיעט כדאי להשכר הטיפול ובודאי משום קדושת תרומה חששו אף לדבר מועט היכא דאיכא פסידא דמוכחא:

למה לי דמאי אפילו ודאי. אהא דקתני ומאבדין את מיעוטו בדרכים פריך דר' בון בר חייא ס''ל כר' אמי בפירושא דמתני' דאין משנה זו יוצא מידי תרומת מעשר של דמאי ומאבדין את מיעוטו והלכך קאמר מאי איריא דמאי ומיעוטו אפי' ודאי ורובו נמי אין מקפידין עליו אם הוא בדרכים כדתנינן בברייתא דלקמיה:

וכי לא כן תני. בברייתא אין מביאין תרומה מן הגורן שאין הבעלים מחויבין להטפל בה ולהביאה מן הגורן לעיר ולא מן המדבר לישוב אלא הכהן הוא יוצא לשם ונוטל חלקו:

אא''כ היתה במקום שחיה גוררתה. כצ''ל דכיון דפסידא דמוכחא היא התקינו חכמים שיהא מביאה ונוטל דמים מן השבט שהכהן ושלם לו שכר הבאתה הא לאו הכי מניחה אותה שם ואע''פ שהולכת לאיבוד וא''כ אפי' בתרומה ודאי מניחה בדרכים:

א''ל ואינה מצוה להשיב אבידה. בתמיה וכי לא קאמר בברייתא דהיכא דאיכא פסידא דמוכחא כגון שחיה גוררתה וכיוצא בו שצריך להביאה מפני השבת אבידה ונוטל שכרה מן הכהן וה''נ מיירי במתני' דאיכא פסידא דמוכחא ולפיכך דוקא בדמאי ובדבר מועט הוא דלא חששו כדמסיק לקמיה:

דתנינן ומאבדין את מיעוטו בדרכים. כלומר והיינו דתנינן דבכה''ג דאמרן הוא דמיירי דאף במקום דאיכא פסידא דמוכחא בדרכים מאבדין את מיעוטו בתרומת מעשר דמאי:

עד כדון בשאין בידו מעות. האי מילתא היא דאזלא למאן דמפרש לעיל דמתני' במעשר שני של דמאי הוא דאיירי דביה הוא דשייך חילול וכדאסיק לקמיה דאי בתרומת מעשר מאי חילול הוא דשייך ביה. ובמעשר שני הוא דבעי דעד כאן שנינו דמאבדין את מיעוטו בדרכים בשאין בידו מעות ואין יכול לחללו דקי''ל אין פודין מעשר שני אלא במעות שהוא ברשותו:

היו בידו מעות. מאי אם צריך הוא לחללו הואיל ויש בידו מעות ולא יניחנו לאבד או לא:

ר' ניחומא ברי' דר' חייא בר בא אמר. אבא היו לו מעות בדיסקיא ולא היה מחללו. אע''פ שהיו לו מעות בשק שלו אפ''ה לא היה חושש לחללו והניחו לאיבוד בדרכים. אתיא דר' חייא בר בא כר' זעירא. ר''ז דלעיל דמפרש דמתני' במע''ש של דמאי מיתוקמא והכי ס''ל נמי לר''ח בר בא והלכך לא היה חושש לחללו דמאבדין את מיעוטו בדרכים קתני:

ודר' אחא. ט''ס הוא דלא נזכר כאן ר' אחא אלא דר' בון בר חייא גרסינן. דבעי עלה לעיל מהאי ברייתא אין מביאין תרומה וכו' משום דאיהו ס''ל כר' אמי דלעיל דמפרש להמתני' דבתרומת מעשר של דמאי נמי מיתוקמא כדקאמר אין המשנה הזה יוצא ידי תרומת מעשר של דמאי וכדפרישית: